כשהם מגיעים אליי עם פוסט טראומה מורכבת על רקע פגיעה מינית, זה אף פעם לא מתחיל מטפסים או מסמכים.
קודם כל להבין את החיים שלהם, לא את הסעיפים.
לפני שמדברים על ביטוח לאומי או קרן פנסיה, אני מנסה להבין איך נראים החיים שלהם היום:
- מה הכי קשה להם, לקום בבוקר, להיות עם אנשים, לנסוע בתחבורה, להתרכז.
- איפה הפגיעה מורגשת, בעבודה, בבית, בזוגיות, מול הגוף שלהם.
- מה הם כבר ניסו, טיפולים, כדורים, אשפוזים, טיפולים נפשיים, ומה פגע בהם בדרך.
הרבה פעמים התמונה שעולה מהשיחה הרבה יותר עמוקה ממה שמופיע במסמכים הרפואיים, ואז העבודה שלי היא לתרגם את המציאות הזו לשפה שהמערכות מבינות.
לעבוד עם הפוסט טראומה, לא נגדה
פוסט טראומה מורכבת סביב פגיעה מינית מביאה איתה בדיוק את הקשיים שהופכים הליך משפטי לסיוט:
- קושי לעמוד מול אנשים זרים, במיוחד כשצריך לספר מה קרה.
- טריגרים סביב שאלות חודרניות, דיבור טכני על הגוף והחיים.
- נטייה לוותר באמצע, “עזבו, לא שווה לי עוד ועדה, עוד דחייה”.
אז חלק גדול מהעזרה שלי הוא להוריד מהשולחן כל מה שלא חייב לקרות:
- לוודא שהמסמכים הרפואיים מספרים את הסיפור במקומם, כדי שלא יצטרכו שוב לפרט את כל הטראומה מאפס.
- להכין אותם מראש לשאלות צפויות, כדי שלא יופתעו בתוך הוועדה.
- לעזור להם לנסח מראש מה הם כן רוצים להגיד, ומה גבולות החשיפה שלהם.
מול ביטוח לאומי, להפוך חיים מפורקים לתיק מסודר
כשמגישים תביעה על PTSD מורכבת, היא מגיעה כערימה של מסמכים: פסיכיאטר, פסיכולוג, רופא משפחה, לפעמים אשפוזים, לפעמים שנים של סבל בלי תיעוד.
מה שאני עושה בפועל הוא:
- לרכז את כל החומר ולהכניס סדר כרונולוגי, מתי התחילו הסימפטומים, מתי החמירו, ואיך זה קשור לפגיעה.
- לזהות חוסרים: איפה צריך מכתב חד יותר מהמטפל, איפה חסר קשר מפורש בין ההפרעה לבין אי כושר עבודה או תפקוד בבית.
- לבנות יחד איתם “סיפור תפקודי” ברור: לא רק אבחנות, אלא מה הם לא מצליחים לעשות, לעבוד, להחזיק יום עבודה, להיות לבד עם הילדים, להישאר במקום סגור.
המטרה היא שכבר מהמסמכים יראו שמדובר בפוסט טראומה מורכבת עם השלכות יומיומיות, ולא בעוד “מצב נפשי” כללי.
בוועדה, לא לאפשר להם להילחם לבד
בוועדה עצמה אני מגיעה יחד איתם, בלי יוצא מן הכלל. וכשהם מוצפים ולא מצליחים לענות, אני משתלטת על העניינים במקומם ודואגת שהדברים החשובים ייאמרו בצורה ברורה ועניינית. הרבה אנשים מספרים שאפילו הידיעה שאני שם, לידם, ומנהלת עבורם את השיחה מול הוועדה, משנה לגמרי את החוויה.
עבור רבים זה ההבדל בין תחושה שהם “נחקרים” לבין תחושה שמישהי מתרגמת ועומדת בינם לבין המערכת:
- כשהם מתחילים להתבלבל, אני מחזירה אותנו לנקודות העיקריות: איך הפגיעה השפיעה על עבודה, על בית, על תפקוד בסיסי.
מול קרן הפנסיה, להסביר למה זה לא עוד “קושי בעבודה”
קרנות פנסיה מסתכלות בעיקר על השאלה אם אפשר לעבוד. בפוסט טראומה מורכבת זה בדרך כלל שברירי: הם אולי מצליחים קצת, ואז קורסים, מחליפים עבודות, שוב מנסים.
אני עוזרת להם להראות:
- למה הם לא מצליחים להחזיק משרה מלאה לאורך זמן.
- איך טריגרים במקום העבודה, היררכיה, סגירות, הערות, מגע, מכניסים אותם להצפה.
- למה הציפייה מהם “להתאמץ עוד קצת” פשוט לא מציאותית, רפואית ותפקודית.
בטפסים, במכתבי הליווי ובערעורים אני כותבת בשפה שהגופים הללו מבינים, אבל מבוססת לגמרי על המציאות שלהם, לא על מודל תאורטי.
להיות מי שעומדת באמצע
בסוף, מה שאני מנסה לעשות עבור מי שנפגעו מינית וסובלים מפוסט טראומה מורכבת הוא לעמוד באמצע:
- בין השפה של הכאב, הפחד והבושה לבין השפה היבשה של אחוזי נכות ותקנוני פנסיה.
- בין תחושת ה“אני לא שווה עוד מאמץ” לבין הידיעה שיש להם זכות מלאה לבקש עזרה והכרה.
- בין הרצון לשמור על פרטיות לבין הצורך להראות למערכת עד כמה החיים נפגעו.
לא כל תיק נגמר בדיוק כמו שהיינו רוצים, אבל אם יש משהו שמכוון אותי זה הידיעה שאנשים לא צריכים לעבור את המסע הזה לבד, ושיש דרך לגרום למערכות להסתכל על הפוסט טראומה לא רק כקוד במסך, אלא כמשהו שמחייב תגובה, הגנה וכלים לחיות קצת יותר בטוח.
